סירות בצמרת וניצני מעוף

הן יושבות מולי,
שתיים.
אחיות.
האחת ממונה על הרוח והשנייה על האחיזה במציאות.
בעלת הנשמה היתרה מקימה גן ייחודי באזור השרון.
היא ראתה ציורים שלי והרגישה שהגיעה הביתה.  היא רוצה שאצור ציור פרסומי לגן החדש.
כבר בטלפון היא מספרת לי בקול רך וחולם שהיא מדמיינת עץ שבין ענפיו משולבים ציורים שונים שלי.
פיה, ילדה מתנדנדת, ארנב וילד חותר בסירה.
הילד החותר מצית אצלי את הדמיון.
תמיד התחברתי לרעיונות הזויים  והרעיון הזה כ"כ מוצא חן בעיני שאני כמעט מתייסרת על איך לא חשבתי עליו בעצמי.
(טוב, אני מתייסרת לגמרי, לא רק כמעטJ )
אני מתאפקת לא להתחיל לצייר לפני אישור ההזמנה הסופי. 
כשהן מגיעות בפנים מאירות לפגישה בסטודיו הן כבר קצת מסוייגות יותר.
זה נשמע להן לא ממש בטיחותי להעלות סירה אל צמרת העץ,
אבל אני שמדמיינת את החתירה מבין העלים, נאחזת במשוט בכל כוחי ומשכנעת לחזור לרעיון המקסים והמקורי.
אף ילד לא יגרור סירה לצמרת, אני מבטיחה בדידקטיות מעוררת אמון. 

רעיונות-
עוד חוט שבעזרתו אני ממריאה ללמעלה.
קרובים לי כ"כ
ועם זאת,כאלו שלא גיליתי רק באמצעות מוחי הקודח. 

תודה לכן

שהגעתן לרגע והענקתן לי עוד קצה חוט.