ממש קרובים

כשאני משוחחת אתה שיחה מקדימה ושואלת אותה מה היא ראתה בעבודות שלי שמצא חן בעיניה,
היא משיבה בלי להניד עפעף שכלום.
(אני חושבת, לא ראיתי באמת, זה היה בטלפון).
אני מזמינה אותה לשבת בסטודיו והיא משיבה בביטול שכבר ראתה מה אני עושה.
אני בולעת את הרוק  ושואלת למה בעצם פנתה  שאאייר לה?
 היא משיבה שהיא בוטחת בבעל ההוצאה שהפנה אותה אלי בהבטחה שאני מקצועית ואדע לתת לה מענה.
היא מבקשת שנפגש ואני תוהה  לאן נוכל להגיע עם נקודת פתיחה כ"כ לא מחמיאה עבורי. 
אני רגילה שמחזרים אחרי,
מחכים בתור על מנת שאאייר.
מונחים לי על השולחן כמה ספרים בעבודה,
עומס מהסוג הטוב שנותן לי הרגשה שאני רצוייה ופתאום התמודדות אחרת.
אני ממש על קצה הביטול של להתעמת עם מישהי שכ"כ לא מתחברת לדרך העבודה שלי.
סקפטית, אני מתקשרת לבעל ההוצאה , על סף קיפול זנב.
"הפערים גדולים מדי", אני אומרת.
"היא רוצה איור היפר ריאליסטי,זה לא הסגנון שלי,זו לא הדרך,זו לא אני"
. "אנחנו ממש קרובים" הוא משיב את המשפט החביב עליו.
 "הפערים לא גדולים כפי שנדמה לכןתתייחסי לזה ממקום מקצועי". 
אני שמה את קצה העלבון שלי בצד,מתעשתת,מכינה סקיצה ונוסעת לפגישה.

 קפה נטול מאפה באם דרך אחד, ושיחה קולחת בין שתי נשים עם דעה מובילה אותנו למקום אחר לגמרי.
שיחות על החיים, על הגישה, על האמת, על המורכבות והפשטות שלנו וגם טיפה בקצה על הספר ועל האיור
והנה נעשה הצעד המשותף הראשון שלנו.
אני מגלה באמצעותה איור אחר, מדוייק יותר.נשען על צילומים שערכה בחצר ביתה.
דרך חדשה.ורק הדמויות המשולבות, עדיין שלי ממש.סוג של יצירה משותפת.