כדור המעשים הטובים

פעם,

כשעשיתי צעדים ראשונים באיור, דמיינתי שאאייר רק סיפורים עם המון דמיון, מעוף ופנטזיה.

סיפורים שיהיו תפורים במדוייק למידותי.

בחיי שהתבגרתי מאז, בכ"ז עברו המון שנים.

בהמשך הבנתי שהמקצועיות שלי נבחנת בכך שגם אם לא תמיד "עפים לירח" אדע לגלות באמצעות הטקסט מחוזות חדשים.

אלמד להתבונן מזוויות נוספות ולהוסיף לטקסט מהעולם הפנימי שלי.

איירתי כמאה ספרי ילדים.

חלקם ריגשו אותי,

חלקם אתגרו אותי.

לפעמים לא התאפקתי והעזתי לחטוא קצת בכתיבה על איזה דרקון, כי בכ"ז רציתי למשמש קצת את העולם האחר שמעבר למוכר וליומיומי.

ועכשיו,

איזה כייף לי, חגיגה אמיתית

בימים אלו הגיע אל שולחני ספר, כזה ממש כמו שחלמתי לאייר.

יש בו הכל,

כדור פורח (לא סתם כדור פורח, אלא כדור פורח של מעשים טובים) ואל הכדור הזה מטפסות ובאות חיות שונות.

ואני עפה עם הכדור הזה,

נהנית מכל רגע,

מרחפת, ממציאה ומדמיינת.

כדור פורח הגיע לשולחני

זה ממש זמן טוב להמריא.

כל הזכויות שמורות

סירות בצמרת וניצני מעוף

הן יושבות מולי,
שתיים.
אחיות.
האחת ממונה על הרוח והשנייה על האחיזה במציאות.
בעלת הנשמה היתרה מקימה גן ייחודי באזור השרון.
היא ראתה ציורים שלי והרגישה שהגיעה הביתה.  היא רוצה שאצור ציור פרסומי לגן החדש.
כבר בטלפון היא מספרת לי בקול רך וחולם שהיא מדמיינת עץ שבין ענפיו משולבים ציורים שונים שלי.
פיה, ילדה מתנדנדת, ארנב וילד חותר בסירה.
הילד החותר מצית אצלי את הדמיון.
תמיד התחברתי לרעיונות הזויים  והרעיון הזה כ"כ מוצא חן בעיני שאני כמעט מתייסרת על איך לא חשבתי עליו בעצמי.
(טוב, אני מתייסרת לגמרי, לא רק כמעטJ )
אני מתאפקת לא להתחיל לצייר לפני אישור ההזמנה הסופי. 
כשהן מגיעות בפנים מאירות לפגישה בסטודיו הן כבר קצת מסוייגות יותר.
זה נשמע להן לא ממש בטיחותי להעלות סירה אל צמרת העץ,
אבל אני שמדמיינת את החתירה מבין העלים, נאחזת במשוט בכל כוחי ומשכנעת לחזור לרעיון המקסים והמקורי.
אף ילד לא יגרור סירה לצמרת, אני מבטיחה בדידקטיות מעוררת אמון. 

רעיונות-
עוד חוט שבעזרתו אני ממריאה ללמעלה.
קרובים לי כ"כ
ועם זאת,כאלו שלא גיליתי רק באמצעות מוחי הקודח. 

תודה לכן

שהגעתן לרגע והענקתן לי עוד קצה חוט.

ממש קרובים

כשאני משוחחת אתה שיחה מקדימה ושואלת אותה מה היא ראתה בעבודות שלי שמצא חן בעיניה,
היא משיבה בלי להניד עפעף שכלום.
(אני חושבת, לא ראיתי באמת, זה היה בטלפון).
אני מזמינה אותה לשבת בסטודיו והיא משיבה בביטול שכבר ראתה מה אני עושה.
אני בולעת את הרוק  ושואלת למה בעצם פנתה  שאאייר לה?
 היא משיבה שהיא בוטחת בבעל ההוצאה שהפנה אותה אלי בהבטחה שאני מקצועית ואדע לתת לה מענה.
היא מבקשת שנפגש ואני תוהה  לאן נוכל להגיע עם נקודת פתיחה כ"כ לא מחמיאה עבורי. 
אני רגילה שמחזרים אחרי,
מחכים בתור על מנת שאאייר.
מונחים לי על השולחן כמה ספרים בעבודה,
עומס מהסוג הטוב שנותן לי הרגשה שאני רצוייה ופתאום התמודדות אחרת.
אני ממש על קצה הביטול של להתעמת עם מישהי שכ"כ לא מתחברת לדרך העבודה שלי.
סקפטית, אני מתקשרת לבעל ההוצאה , על סף קיפול זנב.
"הפערים גדולים מדי", אני אומרת.
"היא רוצה איור היפר ריאליסטי,זה לא הסגנון שלי,זו לא הדרך,זו לא אני"
. "אנחנו ממש קרובים" הוא משיב את המשפט החביב עליו.
 "הפערים לא גדולים כפי שנדמה לכןתתייחסי לזה ממקום מקצועי". 
אני שמה את קצה העלבון שלי בצד,מתעשתת,מכינה סקיצה ונוסעת לפגישה.

 קפה נטול מאפה באם דרך אחד, ושיחה קולחת בין שתי נשים עם דעה מובילה אותנו למקום אחר לגמרי.
שיחות על החיים, על הגישה, על האמת, על המורכבות והפשטות שלנו וגם טיפה בקצה על הספר ועל האיור
והנה נעשה הצעד המשותף הראשון שלנו.
אני מגלה באמצעותה איור אחר, מדוייק יותר.נשען על צילומים שערכה בחצר ביתה.
דרך חדשה.ורק הדמויות המשולבות, עדיין שלי ממש.סוג של יצירה משותפת.