שלום שלום בלון אדום

אני רוצה לפתוח בוידוי  קטן,

אני אוהבת אותה בלי להכיר אותה בכלל.

בלי לדעת בת כמה היא, איך היא נראית ואיפה היא חיה.

אני אוהבת את המחשבות שלה והמילים והצילומים הרגישים, שכאילו נשזרים במחשבות שלי,

ועושים לי שיקוף מדויק ורגיש שלא יכולתי לבטא אותו במלים.

מתוך הבלוג הנהדר של אפרת יפה, ששווה לכם להכיר

אני קוראת את הפוסט שלה ב"קפה ויפה" "לאט לאט" ומרגישה איך הוא מפלס לו דרך  ועושה לי סדר ביום יום שלי שנע בין

"להיות בסדר", "להצליח כמו שמצופה ממני", "ליישם מהלכים", "להיות מעשית"

לבין היכולת הזו והרצון להתמסר לדרך שהיא נכונה לי,

איטית יותר,

בקצב שלי,

במעוף האישי שלי.

ביצירה הנאיבית והחולמת שלי שלא באמת יכולה "להשתלט על העולם" אלא רק לגעת בלב של בני אדם מרגישים ורגישים.

כאלו שהלב שלהם יתרחב כשהם יתבוננו בעבודות שלי, והם ימצאו בהם קצת מעבר,

עוד רבדים,

חלומות ותחושות.

זכיתי להשתתף בתערוכת איור  של "הפנקס"  והוצאת "ספרית הפועלים" , לרגל 40 שנה לחמישה בלונים של מרים רות.

התערוכה עוסקת בשאלה "מה קרה לבלון האדום לאחר שחטפה אותו הרוח?"

ואני עפה עם השאלה הזו ועם החוט של הבלון שממריא מעלה, מרותקת מההבנה שבעצם מדובר כאן בסיפור פרידה והתבגרות.

פרידה מחלומות ילדות

ומעבר לעולם מפוכח יותר, עולם של מבוגרים.

ופתאום אני רוצה לצייר עוד איור ועוד ועוד וכולם עוסקים בשאלה הזו של מה קרה לבלון האדום.

וכבר יש לי תערוכה שלמה ונרגשת בראש.

ובאחד אני מציירת את הילד מנסה לדוג את בבואתו של החלום מההשתקפות שבמים.

הוא שט בסירת נייר, ילדית,

כזו שאין בה ממש אחיזה במציאות והוא מנסה לדוג סוג של זכרון מעומעם.

עם סירות נייר יש לי יחסים מורכבים ביותר, והן מופיעות לא מעט באיורים שלי, אבל הן שייכות לסיפור אחר.

באיור השני הבלון עף לארץ הדמיון הנמצאת מעל לעננים,

מעל המציאות היום יומית שאנחנו חווים.

המקום בו מותר לדמיונות להתממש.

הילד יושב על ענף עץ גבוה ומותח את ידו, מנסה להאחז בילדותו אך היא מתעופפת מעלה, מתפוגגת בארץ הדמיון, או אולי דוקא הארץ הגשמית, היומיומית היא זו שמתפוגגת בעקבות החלום.

באיור השלישי  בחרתי לדמיין את המקום ההוא שמעל העננים, אליו עפים ונעלמים, או ממשיכים חיים משל עצמם, כל הדברים האבודים.

כאן הילד אינו מרפה מהאחיזה בחוט,

הוא עף אתו מעלה, נאחז בעולם הדמיון.

ובעצם כשאני בוחנת את שלושת האיורים האלה, בכולם יש נסיון להאחז בילדות, בנאיביות הילדית, בזכרונות.

להאחז בהם ולשמר קצת מהיותי ילדה חולמת,

ולא להרפות.

עוד על התערוכה ואיורים יפים ופרשנויות שונות של מאיירים נוספים לתערוכה הזו תוכלו לראות כאן

התערוכה מוצגת באתר הפנקס ובמכללת אורנים.

פתיחה רשמית ב12.11

ואפילו העזתי להסכים ולשאת כמה דברים(-: