על הקשר בין בני אדם ועצים.
ויש אפילו פאנצ'ליין ללא מתייאשים.
אני פוסעת בין פיסות הגזע וטבעות העץ המנוסרות ואוספת ענפים מעניינים.
פעם הם ישולבו באחת העבודות.
אני חושבת על סבתא ומתרגשת.
כשסבתא שלי הגיעה לכאן, זו היתה גבעה חשופת רוחות.
רק קוצים ואבנים היו בה.
סבתא התעקשה שכאן יקום ישוב פורח.
כל בוקר היא היתה נוטעת שתילים רכים,
ובלילה הם היו נשברים מהרוח וסבתא היתה קמה בעקשנות אין קץ,
שאינה יודעת לוותר ונוטעת מחדש.
 |
| (מתוך- בואי נימי-מכבית אלדד ואיורים שלי) |
ליד הסטודיו בו אני עובדת צמחו שני עצי צפצפה גבוהי קומה ורחבי גזע,
עצים בני 70 שנה.
גם אותם סבתא שתלה באהבה גדולה.
סבתא נפטרה בליל קיץ אחד לפני שנים אחדות
לא היתה רוח באותו לילה וגם לא גשם.
זה היה ליל קיץ בהיר בחודש אוגוסט.
בשעה שסבתא נפטרה קרס באורח פלא,
אחד מעצי הצפצפה על שורשיו ומלוא קומתו ורק ענפיו מלטפים בעדינות את גג הסטודיו שלי.
אף רעף לא נשבר.
נשמתו של העץ נגדעה יחד אתה.
היום כרתו את העץ השני באופן מבוקר.
גם הוא כבר היה זקן וחולה מדי.
 אני מגלגלת את אחת מפיסות הגזע אל פתח הסטודיו, למזכרת ומצלמת עליה את אחת הבובות שייצרתי לאחרונה.
פתאום אני נזכרת שגם סבתא היתה יוצרת בובות.
מגלפת אותן מעץ עבור הילדים.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה